מישהו מכם היה פעם במקסיקו? אני לא, ובכל זאת למדתי להכיר משהו על המסורת המקסיקנית ובמיוחד על "יום המתים" שלהם לאחר שצפיתי בסרט קוקו.
ב"יום המתים" המקסיקני, אלו שעדיין בחיים מניחים תמונות של יקיריהם שמתו וגם מעניקים להם מנחות כמו אוכל, שתיה או יין שאותם הם מסדרים על שולחן לכבודם. על פי המסורת, המתים מגיעים ביום זה לביקור בעולם החיים, ובו הם מקבלים את המנחות שהושארו להם.
לדעתי זו מסורת נחמדה, כי כך אנחנו נערכים למשהו שאנחנו אפילו לא יכולים לראות, מכבדים את אלו שכבר לא איתנו, ובני המשפחה הצעירים זוכים להכיר את בני המשפחה שעבר זמנם. בנוסף, היום הזה נותן הרגשה שיש המשכיות גם אחרי המוות ולא צריך לפחד ממנו.
בסרט קוקו מסופר על משפחה ששונאת מוסיקה.
הסיבה לשנאה זאת היא שפעם, לפני כמה דורות, הייתה אישה שהתחתנה עם מוזיקאי, שהיה לו חלום לכבוש את העולם הגדול עם המוזיקה שלו, וכשהוא יצא להגשים את החלום הוא לא חזר אליה ולילדתם והותיר אותה שבורת לב. על מנת לשכוח את הכאב שהמוזיקאי גרם לה החליטה האישה שהיא לא רוצה יותר מוזיקה בחיים שלה ועברה לעסוק ביצירת נעליים, מקצוע שגם ילדיה המשיכו בו אחריה.
האישה הזו הייתה האמא של קוקו.
אבל לקוקו נולדו ילדים, וגם להם נולדו ילדים, והנכד של קוקו, מיגל, רוצה בסתר להיות זמר מפורסם. אלא שאין למיגל איך להתאמן בשירה ונגינה, כי במשפחתו שונאים מוזיקה ולא מרשים לו בכלל להתקרב אליה. כדי להשתתף בתחרות כשרונות שמתקיימת בדיוק ב"יום המתים" הוא מחליט "לקחת בהשאלה" את הגיטרה של הזמר המפורסם דה לה קרוז, אבל אז הוא מגיע בטעות לעולם המתים.
בהמשך מחפש מיגל את הדרך לחזור הביתה, פוגש את קרוביו שנפטרו (שבגלל היותו בעולם שלהם אינם יכולים להיכנס לעולם החיים ולקבל את המנחות שהכינו להם), וגם מגלה כל מיני סודות ישנים על משפחתו.
אולי תחשבו שסרט שעוסק במתים ועולם המתים הוא מגעיל או מפחיד, אבל הסרט "קוקו" הוא דווקא מאד צבעוני ומרהיב, עולם המתים שאנחנו נכנסים אליו הוא חי בצורה יוצאת מן הכלל, דמויות המתים אינן מיוצגות בצורת שלדים מפחידים אלא הן נחמדות וקסומות, ועוד דבר מיוחד הוא בעלי החיים שלאחר המוות ממשיכים ללוות את בעליהם (הכלב דנטה, שמגיע עם מיגל בטעות, הופך בעולם הבא לבעל עוצמה וכנפיים).
הנקודה העיקרית של הסרט היא שאנחנו ממשיכים להתקיים רק כל עוד זוכרים אותנו בעולם החיים, ולכן עלינו לזכור את כל מי שאנחנו אוהבים ולהמשיך לדבר ולספר עליו גם אחרי מותו, ואני חושב שזה דבר מאד יפה.
ולסיכום –
אני ממליץ!!